|רשימת הצפייה שלי ()
 
תגובה לכתבהתגובה לכתבה
שלחו כתבהשלחו כתבה
הדפסההדפסה
 
 

מכוערים, מזוקנים ובתחתונים

בימים הללו, בהם חיי, וחיי האהובות שלי חשופים לעיני כל, המושג "טווח רגשי רחב" מקבל משנה תוקף ומשמעות חדשה. אני מודה ומתוודה, זה לא קל. בעז רוזנברג בטור אישי

בעז רוזנברג
פורסם: 24.09.13, 11:54

חבר טוב שלי יצא פעם מסרט בקולנוע, לא חשוב איזה, וכששאלתי אותו איך היה, הוא ענה לי את אחת התשובות המפתיעות והגאוניות: “בין רע מאוד לענק".

 

על פניו נראה שאין הגיון ממשי בטווח תחושות שכזה, אבל החיים מלמדים אותנו שהלב הוא איבר רחב וגמיש ביותר, ויכול להכיל בעת ובעונה אחת עומס רגשי עצום.

בימים הללו, בהם חיי, וחיי האהובות שלי חשופים לעיני כל, המושג "טווח רגשי רחב" מקבל משנה תוקף ומשמעות חדשה. אני מודה ומתוודה, זה לא קל. החוויה הזו מטלטלת, חודרת עמוק לנשמה, ומציפה את כל המאווים הכי כמוסים שלך לתשומת לב והכרה. אך באותה העת גם מאיימת, כי יש בתהליך כדי להעלות על פני השטח את הפחדים העמוקים לדחייה, שיפוטיות, ותחושת בדידות.

 

(צילום: אוהד רומנו)
(צילום: אוהד רומנו)

עד כמה שאדם יכול וראוי היה שיעיד על עצמו, יש בי שילוב של שכל ורגש, של התבוננות לוגית עד דידקטית על החיים, ויחד עם זה אינטליגנציה רגשית, כמעט נשית במושגים קלישאתיים. יש בערבוב התכונות הללו, שירשתי מאבא, מאמא ומהסביבה, כדי לבלבל ולתעתע.

 

לשמחתי, יש בי גם אינסטינקטים מפותחים, שכאשר אני נקלע למבוי סתום במלחמה בין הרגש והשכל, אני הולך עם תחושת הבטן. כך היה גם לפני קצת יותר משנה, כאשר קיבלתי את ההצעה לקחת חלק בעונה החדשה של "מחוברים".

 

איכשהו עמוק בפנים ידעתי שאני חייב לעצמי את החוויה הזו. זה היה ברור לי מהרגע הראשון שאני הולך על זה, ויהי מה. כשהתחלתי לפרק את זה, הגיעו לא מעט תובנות: ראשית אני בימאי, אחד שחי מלספר סיפור. יתרה מזו אני עוסק הרבה ביצירה דוקומנטארית, ובמקום הזה אני מוצא את עצמי חדשות לבקרים נכנס לדמויות שלי מתחת לווריד, ומפציר וממש דורש מהם חשיפה. השלת מסכות, חיפוש דקדקני אחר האמת הכמוסה, ובתמורה לזה אני מבטיח להם גאולה.

 

והנה, ניתנה לי על מגש האפשרות לבצע אקספרימנט, ניסוי עצמי, חד פעמי. לקחת את כל מה שאני יודע, את כל מה שלמדתי, ולבחון אותו בזכוכית מגדלת, במיקרוסקופ דימוני אינטרוברטי.

 

"אמנות היא מדע ברור" קבע ז'אן קוקטו (אחד הפילוסופים האהובים עליי) אבל במדע הרי ידוע שלכל ניסוי יש תופעות לוואי. ובמקרה הזה היו לא מעט שכאלו, שאיימו לפרק את הניסוי ממטרתו המרכזית: להפוך אותי לאיש מקצוע מיומן ומצוין יותר, ובן אדם ובן זוג ואב משפחה שלם יותר, וטוב יותר.

 

את התהליך הזה לא עוברים לבד. קודם כל יש לי בת זוג נדירה. אישה אמיצה, חזקה ומיוחדת במינה, אבל לא אחת שמוכנה ככ בקלות להתמסר, ולשתף פעולה עם חשיפה כה עמוקה של חייה הפרטיים. הזוגיות שלנו היא ישות עצמאית ובעלת עוצמות אדירות, שילוב כזה שמייצר אהבה גדולה, אבל גם המון קושי ומאבקים ומתחים. לי זה היה נראה כמעט טבעי ומתבקש לפתוח, לחשוף את הקושי. זו הרי התוכנית, על מכוערים, מזוקנים ובתחתונים.

 

לנתי זה דיבר הרבה פחות. עמוק בפנים ידעתי שאנחנו ככ חזקים, ושעברנו כבר משברים משמעותיים בחיינו המשותפים, שתהליך חשיפה שכזה יכול רק להועיל לנו, למקד אותנו, לחזק ולקרב. אם לרגע הייתי חושב שאנחנו לא חזקים מספיק כדי לעמוד בחוויה כזו, ושנתפרק, לא הייתי מעיז ללכת על זה בחיים. אינסטינקטים כבר אמרתי?

 

בתהליך היצירה של מחוברים אתה נסחף, מתעד, מצלם וחושף, כל הזמן, איפה שמתאים ואיפה שממש לא, והמצלמה הופכת לחלק טבעי מכף היד שלך. הנוכחות שלה ככ גדולה, עד שלפעמים אתה כבר מצליח לשכוח שהיא קיימת, ומהווה עין מתבוננת מהצד על כל הנעשה סביבך. לפרקים זה מרגיש כמו טיפול פסיכולוגי/זוגי/משפחתי, קוגניטיבי/מראתי, וקל לשכוח שבסופו של דבר מדובר בתיעוד רציף, אינטנסיבי, שמטרתו הסופית המוצהרת הינה תוכנית טלוויזיה. אמנם כזו מהזן המשובח, אבל עדיין, תוכנית טלוויזיה.

 

כאן באה לידי ביטוי זוגיות נוספת ולא פשוטה, עם יוצרי התוכנית. ייאמר לזכותם של האנשים המוכשרים והרגישים אשר אמונים על העשייה של מחוברים, שיש להם ניסיון לא מבוטל בדיאלוג עם ייצור הכלאיים החצי אנושי חצי סייברי שנקרא "מחובר".

 

(צילום: אוהד רומנו)
(צילום: אוהד רומנו)

 

זוהי מערכת יחסים סבוכה, ארוכה, מפרה, מרגשת, מתישה, ומלאת עליות ומורדות. בשבילי זו הייתה חוויה מעולם אחר. דווקא בגלל היתרון היחסי שלי כאחד שבא מהמקצוע ומכיר את הדברים מבפנים, היה לי המון כבוד והערכה לעמי, רם ובת דור שכל אחד מהם היה בשבילי לפרקים כמו אבא, אמא, מטפל ומנטור. ביחסים כמו ביחסים, לא הכול וורוד, ואולי הקושי הכי גדול שחוויתי הוא הצורך לשחרר, ולבטוח באופן אבסולוטי באנשים הללו שידעו לספר את הסיפור שלי טוב ממני.

 

אני בן אדם שחי וניזון משליטה. זה כמעט צורך קיומי עבורי, ולשחרר זה לא דבר מובן מאליו, בטח ובטח כשמדובר בנימי נפשי, במשפחה שלי, בילדות האהובות שלי, בחלומות שלי, במאווים הכי כמוסים ובסודות הכי שמורים. הדינאמיקה מלאת הסערות מול יוצרי התוכנית אפשרה לי שלב אחרי שלב לקלף את השכבות, כדי להגיע למקומות הללו, אותם מקומות שאני מבטיח לאנשים שאני מתעד ביום יום שלי בעבודה –המסע בעקבות הגאולה. גם אם הוא לעיתים מסע של "גאולה דרך הביבים”. (עוד השראה מקוקטו).

 

בכלל יש משהו במשורר, המחזאי ובימאי הקולנוע הצרפתי הזה שדווקא אמירותיו הפילוסופיות מדברות אליי, הנה כמה דוגמאות רלוונטיות בהקשר של "מחוברים":

"ריאליזם

אמיתי הוא לגלות דברים מפתיעים שההרגל מסתיר". (כבר בזמנו חשבו על ריאליטי כסוגה עילית).

"היות שנבצר מאתנו להבין את המסתורין, הבה נעמיד פנים שאנו המארגנים". (משפט שככל שאני קורא אותו יותר אני חושב שהוא מגדיר אותי אישית ומקצועית!!).

השבוע סיימנו שליש ראשון של פרקים, בקרוב נקבל תעודת סמסטר ונגיע למחצית הדרך.

רכבת ההרים כבר מזמן יצאה מהתחנה, ולכל אחד יש רגעים שהוא גאה בהם יותר וכאלו שפחות. נורא נעים לקבל חום ואהבה ופרגון, וזה בסדר גמור גם לחטוף קצת על הראש. זה חלק מהמשחק, וזה ברור וידוע מראש.

 

כל הזמן אמרתי שמבחינתי החוויה מתחלקת לשתיים, החלק הראשון הוא חווית התיעוד הארוכה, ה"טיפול" האינטנסיבי שאתה מעניק לעצמך ולסובבים אותך. החלק הזה למעשה קרוב לסיום. החלק השני שהוא החשיפה של החומרים לקהל, וכאמור אנחנו בעיצומו. אני לומד לקבל באהבה גם את הביקורת הנוקבת לעיתים, כי כמו שאמר קוקטו (אני מקווה שלא הצלחתי בטור אחד להמאיס אותו עליכם..) :”"אני גאה במגרעות שאני לווה מזולתי, אני פחות גאה באלה שלי".

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה   


 
 
 
 YIT - פיתוח אתרים ואפלקציות    
 
© כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ו-HOT