תנאי שימוש|מדיניות פרטיות
|רשימת הצפייה שלי ()
 
תגובה לכתבהתגובה לכתבה
שלחו כתבהשלחו כתבה
הדפסההדפסה
 
צילום: שי וליץ
ליאת בר און צילום: שי וליץ
 
 

דם על המקלדת

"כשהתחלתי לצלם את 'מחוברות', לא ידעתי שהפרקים יועלו באינטרנט. אני מודה, לו ידעתי, יתכן שחלק מהדברים שצילמתי לא היו נכנסים. בשביל מה אני צריכה ערמות של תגובות נאצה?". אז רגע לפני שאתם יורים, שוב, ליאת בר-און רוצה שתדעו שיש נפגעים והם מדממים. כנסו, כנסו

ליאת בר און
פורסם: 03.09.09, 02:00

לפני כמה ימים קיבלתי בפייסבוק הודעת נאצה. תוכנה לא היה מורכב ממשהו שלא שמעתי אינספור פעמים בחודשיים האחרונים ("ליאת יא פתטית, יא מרירה, מתי תביני שהיופי לא חשוב בחיים? יאללה תתחילי לחייך והחיים יחייכו אלייך. נ.ב. יא פתטית ומרירה תחייכי קצת. יאללה ביי"), אבל משהו בכל זאת
נראה לי יוצא דופן. במבט ראשון לא הצלחתי להבין, וכבר משכתי בכתפיי וכמעט מחקתי את ההודעה, אבל בסוף נפל האסימון: יש כאן שם מלא של השולח! ושם משפחה! ובכרטיס שלו יש המון תמונות עם החבר'ה והכלבה!

 

מתוך כבוד עצום לאותו בחורצ'יק הקפדתי להישאר בהלם למשך חצי שעה לפחות, שכן לאחר הפתעה כה גמורה לא יכולתי לעבור לסדר היום הפתטי השלי. כבר חמש שנים וחצי שאני כותבת בלוג חושפני  שמלווה בכל מיני תגובות נאצה, אבל מעולם לא ממישהו שהזדהה.

 

הסיבה לכך נעוצה במשהו מאוד פשוט: מאחורי המקלדת אנחנו חכמים גדולים, אבל במציאות לא נעז להגיד דברים נוראיים למישהו היישר בפנים. ולא בגלל שאנחנו לא אמיצים, או בגלל שאנחנו לא מאמינים במה שאנחנו אומרים. זה אפילו לא משום שאנחנו פוחדים לקבל ביקורת בחזרה, אלא מהסיבה הפשוטה שיש דברים שפשוט לא עושים. כשמישהו מעצבן אותנו במציאות, רובנו פשוט מתרחקים.


מגיבה לטוקבקים. ליאת בר און וג'וני (צילום: יגאל עמר)

 

רבות דובר ונכתב על המעטה הנינוח של האינטרנט, שנותן דרור למפלצות האנטי-ריאליות שבנו ל'התחרע' חופשי על כל מי שבא. פתאום אנחנו אזרחים שמרנים ושומרי חוק שנורא אוהבים לתמוך בבעלי חיים עזובים, אבל לשנוא אמסטפים אומללים שתקפו לאחר שקיבלו חינוך קלוקל מאיזה ערס. כולנו אוהבים סיפורים על משפחות העוני המסכנות שנדפקו על ידי הביטוח הלאומי, בתנאי, כמובן, שלא יעזבו את הארץ אחרי כניסת השבת.

 

באופן קצת אבסורדי זה דווקא סימן טוב; המוסר שלנו עדיין לא התחרפן כמו שרובנו חושבים. על כל פלוץ שמישהו עושה במדינת ישראל, מיליון אחרים מטקבקים עצמם עד טירוף, כמו דרישה קוסמית להקמת ועדת חפירה. עצבים נגד גזים זה לא בהכרח דבר רע.

 

כשהתחלתי לצלם את "מחוברות", לא ידעתי שהפרקים יועלו באינטרנט. אף אחד לא הזהיר אותי. אני מודה ומתוודה, לו ידעתי, יתכן מאוד שחלק מהדברים שצילמתי לא היו נכנסים. כי למרות שזה חלק מהחיים וכולי, ואפשר לתרץ את זה מפה ועד להודעה חדשה, בשביל מה אני ב-א-מ-ת צריכה ערמות של תגובות נאצה? לו ידעתי שתיכנסו לי לסלון הייתי מתלבשת יפה יותר, הייתי פחות מרירה, או בקיצור, הייתי מבלבלת לכם את המוח כדי לא לחטוף מכם.

 

אבל מה לעשות, בסופו של דבר באתם, ובדיעבד אני שמחה שכך היה, שצילמתי ביד חופשית. כי כל הנקודה ב"מחוברות" זה להראות את החיים בדיוק כפי שהם: לעתים נואשים ולפעמים לבושים רע, לפרקים בודדים ומדי פעם סתם מאוהבים במישהו שלא נשאר כדי לאהוב בחזרה. והרי אם הצלחתי לעצבן ולרגש כל כך הרבה מכם, עשיתי את העבודה שלי נאמנה. על זה אני יכולה להיות גאה.


גאה בתוצאות. ליאת בר און (צילום: ינאי יחיאל)

 

אני מסרבת לשקוע בתירוצים הרגילים שמייחסים לטוקבקיסטים – "כולם בני 13"; "מה את קוראת אותם בכלל"; "הם סתם עושים עלייך השלכה של הבעיות שלהם". בלה, בלה. כנראה שאני עדיין תמימה ובכל זאת מאמינה שמאחורי כל טוקבק יושב מישהו עם דעה, מוצקה ומעניינת או מטופשת ורדודה, זה לא משנה. אני קוראת את כולכם, או לפחות משתדלת. כשמעליבים אותי, אני נעלבת. כשנותנים לי ביקורת קשה ומוצדקת, אני מפנימה. כשמחמיאים לי אני זוכרת, וכשכותבים שטויות אני צוחקת.

 

לא אתכחש לעובדה שבתור דמות אינטרנטית, וכעת טלוויזיונית, כוחם המעיק של הטוקבקים עושה לי חצי עבודה. אתם חייבים לדבר עלינו, לאהוב אותנו, לשנוא. זו המהות של הסדרה. ואם יש משהו שלמדתי בתהליך הסיזיפי שעברתי עם "מחוברות" בשנה האחרונה – כך בוודאי יעידו מיטיבי הלכת של הסדרה – למדתי לבוא בטוב, לפתוח את הלב, ולקחת את הכל במנה גדולה של 'כנסו כנסו! עכשיו תצאו ותצלמו את עצמכם עם החבר'ה והכלבה, ותעברו לתגובה הבאה'.

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה   


 
 
 
 YIT - פיתוח אתרים ואפלקציות    
 
© כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ו-HOT